<h1>ארחות חיים הלכ' איסורי מאכלות סימן מ"ז</h1>
<h2>דף עה:</h2>
מלוח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח ואיכא מאן דאמר שאינו נקרא [אינו נאכל] מחמת מלחו אלא מליח חזק מאד כמו הבשר שמולחין להביא בדרך כדאמרינן גבי שבת דמולח בשר חייב משום מעבד ומוקי לה דבעי לה לאורחא אבל לביתיה לא משוי איניש מיכליה עץ והבעל התרומה ז"ל דוחה דעת זה דהא חזינן דמייתי בגמרא מליח הרי הוא כרותח גבי הנהו אטמאתא דאימליחו בבי ריש גלותא בגידא דנשיא וכן רב מארי דאמלח לה בשר שחוטה בהדיה בשר נבלה ומאן לימא לן דכל הני בעי להו להנהו מליח לאורחא ודעת הרא"ש ז"ל דכל מליח שמולחין להתקיים כל השנה הוא שאינו נאכל מחמת מלחו שדרך להשרותו במים ולהדיחו הרבה (כשצרוכין) [כשרוצין] לאכלו. אבל ר"ת ז"ל כתב דכל מליח לקדרה הוא הנקרא אינו נאכל מחמת מלחו והרי הוא כרותח וכן נמי דעת הרא"ש ז"ל וטעמא דמלתא דכיון דתקינו הגאונים ז"ל שיעור שהיית המליחה לקדרה כשיעור שהיית צליית הבשר מטעם מליח הרי הוא כרותח דצלי מכלל דבשיעור זה המלח נכנס בבשר ונבלע בכל חלקיו עד שמוצץ ומפליט הדם כלו כמו רותח דצלי ובכך הוא כרותח ממש. והראב"ד ז"ל פי' אינו נאכל מחמת מלחו שאותו מליח אי אפשר לאכלו לבדו בלי תערובות מאכל אחר מחמת שמזיק גרונו כמו הכותח [שמבטלין] [שמטבלין] בו את הפת ואין אוכלין אותו לבדו וכגון מליח שמלפתין בו את הפת ולפיכך התירו בגמרא אותו בר יונה דנפל לכמכא פ' עוף מליח שנפל לכד הכותח שיש בו חלב. והרשב"א ז"ל פי' שבכותח אין בו אלא נסיובי דחלבא שהוא הקום ולא היה מלוח הרבה והתירו ר' חנינא בהדחה בעלמא כדין צונן בצונן דלא אמרינן מליח הרי הוא כרותח אם לא נמלח כל כך שאינו נאכל (מחמת מולחו) בלא הדחה ושטיפה. ועוד בגמרא דדוקא בהיותו העוף חי אבל אם היה צלי שהוא רך לבלוע בעי קליפה ואי אית בה (פילחי) [פילי] פי' בקעים לא סגי בקליפה ואסור. וכן אם הוא מתובל בתבלין. והבעל העיטור ז"ל כתוב ודוקא צלי צונן דמחמת חמימותא דנורא יביש ובלע טפי אבל מבושל צונן לא ודעת הר"ש ז"ל דה"ה למבשל צונן. והראב"ד ז"ל כתב [באסור והיתר שלו] אם ישאל שואל כיון דכמכא רותח הרי בר יונה דנפל לגויה אע"פ שהוא נאכל מחמת מלחו היכי סגי ליה בהדחה והלא צונן שנפל לתוך חם אסור לגמרי דאפילו בקליפה לא סגי דתתאה גבר. י"ל דלא דמי דהתם לגבי חמימותא חומי קא מחים ליה חם לצונן והוו להו שניהם חמין אבל לענין מליחה כל מה (דהוי) [דלא הוי] מליח הרבה שלא יהא נאכל מחמת מלחו בהדחה סגי ליה אלא א"כ הוא צלי או מתובל או אית ליה פלחי שהכשרן חמור עכ"ל. אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך פ' כותח מפני שהוא שואב ממנו ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש לו טעם חלב. ויש דחו זאת הסברא ואמרו כי זה חששא רחוקה שהמלח ישאב כל כך שיעבור שני חרסי הכדים כד המלח וכד הכמך ולפיכך נתנו טעם האיסור שאי אפשר שיפול טפה מן הכמך שכשיוציאוהו מן הכד שלו ויפול על המלח הקרובה אליו וימלח אחר כן הבשר בו.
